בבואנו לבחון את הסוגייה שבכותרת המאמר ראוי שנזכיר שהקניין הרוחני עוסק בזכויות בעלות שקיימות בנכסים שאינם מוחשיים. כך, זכויות הקניין הרוחני מבקשות להגן על הקניין שקיים ליוצר, לממציא, ולבעל עסק בתחומים מגוונים דוגמת המצאה טכנולוגית, יצירה ספרותית או אמנותית, מוניטין וכו'. ראוי אף שנזכיר כי מטרת ההגנה על קניין הרוחני הינה העידוד של הציבור ליצור ולהמציא. כלומר, מעצם כך שניתנת הגנה משפטית ליצירה ולהמצאה, זוכים היוצרים והממציאים לאפשרות להפיק הנאה כלכלית נרחבת יותר מן היצירה או ההמצאה לאור הבלעדיות שהם מקבלים לשימוש ביצירתם ובהמצאתם.

על מנת לאפשר את ההגנה על יסודות הקניין הרוחני נחקק מערך של חוקים אשר ביניהם ניתן למנות את פקודת סימני מסחר, תשל"ב-1972; חוק העיצובים, תשע"ז-2017; חוק הפטנטים, תשכ"ז-1967; חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 וחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999.

אלא שהחוקים הם רבים ולעיתים נראה כאילו מתקיימת בהם חפיפה שיוצרת חוסר בהירות לגבי התחולה של חוק זה או אחר. סוגיות החפיפה המתקיימת בין החוקים המוזכרים נידונה בסעיפי החוקים השונים ואף בפסיקה.

כך, לאחרונה (17.06.19) ניתן בבית המשפט העליון פסק הדין בפרשת דיאליט ^[1] שנגע במשותף לחוקי קניין הרוחני, תוך שנפסק כי לזכויות הנכללות בדיני הקניין הרוחני מכנה משותף בהיותן זכויות שליליות, כלומר זכויות המעניקות לבעליהן את האפשרות למנוע מאחרים דבר מה.

פטנטים ומדגמים לעומת זכות יוצרים ועוולות מסחריות

אבחנה ראשונה בפרשת דיאליט מתייחסת לסוגיית ההבדל בחובת הרישום ברשות הפטנטים. כך, בעוד שדיני הפטנטים ודיני המדגמים (העיצובים) דורשים את הרישום לשם יצירת של הזכות, זכות היוצרים ועוולת גניבת העין (עוולה מסחרית) מעניקות את ההגנה גם ללא הרישום.

כהערה, ראוי לציין כי חוק העיצובים בגרסתו המעודכנת מאפשר במקרים מסוימים לזכות בהגנה מוגבלת גם ללא הרישום ברשות הפטנטים.

פטנט לעומת מדגם (עיצוב)

סעיף 10 בחוק העיצובים קובע כי מוצר לא יהא כשיר להגנה במידה ומראהו של מוצר או של חלק מן המוצר מוכתב רק בידי פעולת המוצר וגם אם המוצר או חלק מהמוצר נועדו כדי להתחבר למוצר אחר, תוך שלשם הגשמת ייעוד המוצר צריך לייצר אותו בדיוק בצורה ובממדים שבהם הוא יוצר.

אבחנה שנייה בפרשת דיאליט מתייחסת להבדלים שבין זכויות פטנט לזכויות במדגם (עיצוב). כך, נפסק כי דיני המדגמים (עיצובים) מספקים הגנה לאסתטיקה ולעיצוב החזותי של חפצים שעיצובם אינו נגזר מהפונקציונאליות שלהם. רוצה לומר, דיני העיצובים מעניקים בלעדיות במראה ובחזות בלבד בעוד שדיני הפטנטים מעניקים בלעדיות בתפקוד הפונקציונאלי של ההמצאה.

עיצובים (מדגמים) לעומת זכויות יוצרים

סעיף 7 לחוק זכויות יוצרים קובע כי: "לא תהא זכות יוצרים במדגם…או בעיצוב… אלא אם המדגם או העיצוב אינו משמש ואינו מכוון לשמש לייצור תעשייתי"

בפרשת פישר פרייס ^[2] נידונה שאלת היחס המתקיים דיני מדגמים (עיצובים) לדיני זכויות יוצרים, והאם כשירות מוצר לרישום כמדגם (עיצוב) בהכרח שוללת את ההגנה באמצעות חוק זכות יוצרים.

אבחנה ראשונה בפרשת פישר פרייס נוגעת להבדלים בהיקף ההגנה שמאפשרים דיני זכויות היוצרים לזה שמאפשרים דיני העיצובים. כך, דיני זכויות יוצרים נועדו להגן על יצירות מקוריות בטווח רחב יחסית: ספרותיות, אמנותיות ועוד ("יצירה" אף יכולה לכלול לוח ניכויי מס הכנסה; שלטי פרסומת; אמצעי המחשה להוראת חשבון; דמויות מצוירות ועוד). אולם דיני המדגמים (עיצובים) נועדו להגן על הצורה המיוחדת של מוצרים, אשר עונים על דרישת משיכת העין ושצורתם אינה מוכתבת על ידי הפונקציונלית שלהם.

אבחנה שנייה בפרשת פישר פרייס נוגעת לסוג ההגנה הקיימת. נפסק כי בעל זכות יוצרים נהנה מן הזכות הבלעדית ליצור עותקים; לייצר יצירות נגזרות; להפיץ עותקים; ולהציג בפומבי, ואילו בעל המדגם (עיצוב) זכאי למנוע מאחרים לייצר, להשתמש ולמכור. ראוי בהקשר זה לציין שבתיאוריה שני יוצרים יכולים ליצור יצירות אמנות זהות, ושניהם ייהנו מהגנת זכות יוצרים כיון שכל אחת מן היצירות נוצרה באופן עצמאי, ולא הועתקה (נשים לב שבעל זכות בעיצוב יכול למנוע מאחר לייצר בעוד שבעל זכות יוצרים לא יכול למנוע מאחר ליצור).

סימני המסחר לעומת עיצובים, פטנטים וזכויות יוצרים

בפרשת פישר פרייס מרענן בית המשפט את מטרת פקודת סימני המסחר ופוסק כי התכלית  של פקודת סימני מסחר היא כפולה: הגנה על הציבור מפני הטעיה וגם הגנה על היחיד מפני פגיעה בקניינו ובמוניטין שרכש. רוצה לומר, שפקודת סימני מסחר מעניקה מונופולין לבעל סימן מסחר רשום.

בפרשת טופיפי ^[3] נדונה השאלה הנוגעת ליחס שבין סימן מסחר תלת ממדי לעיצוב (מדגם). זאת משום שרישום סימן מסחר תלת ממדי, שמטבע הדברים עוצב, הינה דבר אפשרי.

בהתאם לפסיקת בית המשפט נפסק כי אין מקום להכיר באפשרות רישומו של סימן מסחר תלת ממדי המורכב מן הצורה של המוצר, אלא אם מוכח שצורת המוצר היא בעלת אופי מבחין נרכש שאינו פונקציונאלי או אסתטי. יובהר כי הכוונה באופי מבחין נרכש היא לכך שהמוצר שרישום סימן המסחר שלו מבוקש זכה במוניטין רב ומוכח.

ראוי אף לציין, שפקודת סימני המסחר שנוגעת בשמו של העסק, מוצר, שירות וכו' אוסרת בסעיף 11 שלה את השימוש בסימן שמופיע בו אחד מבין הביטויים – פטנט, רשום, מדגם רשום, עיצוב, עיצוב רשום, עיצוב לא רשום וזכות יוצרים.

סיכום הדברים

מכל מה שתואר עולות שתי מסקנות ברורות לפיהן דיני הקניין הרוחני מאפשרים סוגים מגוונים של הגנה ושכדי לקבל הגנה נדרש לעשות שימוש בכלי הראוי והנכון לאור ההבדלים והשונות שביניהם. עו"ד אלדר סיון העוסק בתחומי הקניין הרוחני ישמח לעמוד לרשותכם בסוגיות מורכבות אלה.

[1] עא (עליון) 8191/16 דיאליט בע"מ נגד אברהם הרר,נעמי הרר,עמרם לשד, דינים עליון 2019 (78) 1328 (17/06/2019)

[2] עא (עליון) 1248/15 Fisher Price Inc,Mattel Inc נגד דוורון – יבוא ויצוא בע"מ,אהרון שטיין,דוד בן שושן, דינים עליון 2017 (140) 120 (31/08/2017)

[3] עא (עליון) 11487/03 המערערים: 1. August Storck KG , 2. Storck Service GmbH נגד המשיבים: 1. אלפא אינטואיט מוצרי מזון בע"מ , 2. חגית מוסאיוף, דינים עליון 2008 (18) 308 (23/03/2008)

ניתן לפנות לעו"ד אלדר סיון לשם קבלת ייעוץ משפטי ראשוני בטלפון 052-544-0147

***מאמר זה מוגן בהתאם לדיני הקניין הרוחני וזכויות יוצרים. המאמר מובא כשירות לציבור ואין לראות בו תחליף לייעוץ משפטי פרטני***